האם אנחנו באמת סומכים על הילדים?

במערכת החינוך אנחנו רגילים לחשוב שהמורה הוא "מנהל הכיתה", זה שצריך לשלוט, לפקח, לקבוע מה נכון ומה לא. אבל בגישה המונטסורית, התפקיד של המבוגר נראה אחרת לגמרי.

הוא לא מנהל. הוא לא שוטר. הוא גם לא מוקד הידע היחיד.

אז מה כן?

המבוגר במונטסורי הוא זה שמייצר תנאים ללמידה עצמאית. הוא זה שדואג שלכל ילד תהיה אפשרות לבחור, להתרכז, ולהתנסות. הוא זה שמלווה, מקשיב, מזמין — אך לא לוקח את האחריות מהילד. כי הילד, אחראי ללמידה של עצמו.

וכשקשה? כשהילד לא מתמקד? כשהכיתה רועשת?

זה הרגע שבו מורים רבים מרגישים שהם חייבים "לקחת שליטה". להחזיר את הסדר. לחלק תכניות עבודה. להעניש או לתגמל. אבל דווקא שם מתחילה השחיקה — של הילד ושל המורה. כי כלים כאלה אולי יוצרים שקט רגעי, אבל לא מייצרים אחריות אמיתית. הם לא מפתחים משמעת פנימית.

מה כן מפתח אחריות? אמון. זמן. סביבה שמזמינה חקירה. קשר אמיתי עם מבוגר שמאמין בילד.

ופה נכנסת הדוגמה האישית

הילדים לומדים מאיתנו איך להיות בעולם. לא ממה שאנחנו אומרים — אלא ממה שאנחנו עושים. איך אנחנו מגיבים כשקשה, איך אנחנו מדברים, איך אנחנו נעים במרחב. האם אנחנו מקשיבים באמת? האם אנחנו ניגשים לכל משימה ברוגע ובעניין? האם אנחנו עובדים בשקט פנימי — או כל הזמן ממהרים וכועסים?

המורה במונטסורי הוא לא רק "מעביר שיעור". הוא אדם שלם בתוך סביבה לומדת. כשיש חוסר שקט בכיתה — זה הזמן להסתכל פנימה, לא החוצה. לא לשאול "מה לא בסדר עם הילדים?" אלא "איזה מסר אני משדרת בהתנהלות שלי?""מה לא מאורגן נכון בסביבה ?"

האמון שאנחנו נותנים בילד — וביכולת שלו להיות אחראי, סקרן ופעיל — הוא הבסיס לשינוי. והוא מתחיל בנו.